פרק ג'

הכל לפי המבייש והמתבייש

במשנה (פג:) נפסק:

"בושת- הכל לפי המבייש והמתבייש"

רש"י כאן פירש שדמי הבושת גבוהים יותר כאשר המבייש אדם קל, או לחילופין, כאשר המתבייש, אדם מכובד.

לעומת זאת, בכתובות (מ.) מסביר רש"י שתשלומי הבושת של האונס והמפתה הם גבוהים יותר כאשר המבייש הוא אדם בינוני, שכן מאדם חשוב יש מעלה להתבייש, ומאידך ביוש מצד אדם קל ערך ביותר אינו נחשב.

בגמרא (פו.) הובאה ברייתא:

"וכולן רואין אותן כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם שהן בני אברהם יצחק ויעקב דברי ר' מאיר,

ר' יהודה אומר הגדול לפי גודלו והקטן לפי קטנו,

רבי שמעון אומר עשירים רואין אותן כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם עניים כפחותין שבהן"

ר' מאיר, משווה לעניין בושת עניים לעשירים. לעומתו, ר' יהודה ורבי שמעון מחלקים בין מכובדים יותר לבין מכובדים פחות. ר' יהודה אינו נותן הגדרות כוללות, ומן הסתם יש לאמוד לפיו בכל מקרה לחוד כמה ממון היה מוכן המבוייש לקבל בכדי להתבייש מהמבייש. לעומתו, ר' שמעון נותן גדר אחד כולל לעשירים, וגדר אחר לעניים.

למסקנה, קובעת הגמרא שמשנתנו היא כר' שמעון.

התוספות (ד"ה "כאילו") כותבים שהסברה לתת גדר כללי, כשיטת ר' שמעון או ר' מאיר, ולא לבחון כל מקרה לגופו, היא שממונו של אדם אינו מעיד באופן ישיר על כבודו העצמי ועל רגישותו הנפשית, ואם רוצים להעריך עד כמה התבייש הניזק, יש צורך לרדת לרבדים עדינים הקשורים לאישיותו הספיציפית, להקשר המדוייק של המעשה, לנוכחים וכדומה, וכיוון שרמת דיוק כזו מן הנמנע שתושג, יש היגיון בקביעת ערך מינימלי.

המאירי מסביר זאת מכיוון אחר. לדבריו, ראיית העשירים כבני חורין שירדו מנכסיהם מטרתה להקל על המבייש, שאחרת היה נאלץ לשלם סכום כסף עצום, כיוון שעשיר גדול מוכן שיביישו אותו רק עבור הון עתק^[24]. עוד מדגיש המאירי, שקולא זו אמורה רק לגבי אומדן כבודו של האדם מצד הממון, אך לגבי אומדן כבודו מצדדים אחרים, (למשל אם הוא עבד או בן חורין, ילד או מבוגר וכן הלאה) יש לבחון כל מקרה לגופו.

מתוך מסקנת הגמרא, פוסק המאירי, כר' שמעון, שאין לאמוד את כבודם של העשירים מצד עושרם בפועל אלא רק כבני חורין שירדו מנכסיהם, ובמקביל יש לאמוד את כל העניים כפחותים שבעניים.

הרמב"ם כותב כפשט דברי המשנה, שיש לבחון את כבודם של המתבייש והמבייש, ואינו מתייחס ישירות למחלוקת התנאים, ופירש הגר"א (תכ ס"ק לא) שפסק הרמב"ם כר' יהודה, שיש לבחון כל מקרה לגופו.

השו"ע (תכ כד) פסק כרמב"ם. והגר"א (תכ ס"ק לא) מצדד כרא"ש.

המבייש ערום והמבייש במרחץ

המשנה (פו:) פוסקת:

"המבייש את הערום...חייב"

בגמרא (שם) מובאת ברייתא המרחיבה נקודה זאת:

"ביישו ערום חייב, ואינו דומה ביישו ערום לביישו לבוש,

ביישו בבית המרחץ חייב, ואינו דומה ביישו בבית המרחץ לביישו בשוק"

הגמרא עומדת על כך שסתם כך אם ביישו ערום או בבית המרחץ צריך להיות פטור כי לא "בר בושת הוא", ולכן מסביר ר' פפא, שהברייתא מחייבת בביישו ערום כאשר רוח העלתה שולי בגדיו ובא המבייש והוסיף בהפשטת חבירו יותר, וכמו כן, "בית המרחץ" שחייב, הכוונה לגדת הנהר.

התוספות (ד"ה "ערום") מסבירים שדברי הברייתא מתייחסים רק לביוש על ידי ערטול, ופשוט שעל ביוש ע"י הכאה או יריקה וכדומה יהיה תמיד חייב, גם אם בייש אדם ערום, כי כל אדם מתבייש באלה, בכל מצב. הבעיה בברייתא היא טכנית- אם המתבייש הוא כבר ערום, כיצד ניתן לערטלו יותר מכך? על כך עונה הגמרא שאותו ערום אינו ערום לגמרי, וש"בבית המרחץ" אין הכוונה שהוא כבר ערום, אלא שהוא על גדת הנהר והוא עדיין לבוש בבגדיו. עם זאת, מחדשת הגמרא שאין דמי בושת על ידי עירטול של 'חצי ערום' או של אדם על גדת הנהר העומד לפשוט בגדיו, כדמים שיש לשלם על עירטול של אדם לבוש לגמרי או ברחוב וכדומה.

רש"י מפרש אחרת. לדבריו הגמרא מעמידה את הברייתא במקרה שרוח העלתה שולי בגדיו או במקרה שעמד בבגדיו על שפת הנהר, משום שאם מדובר בערום ממש הרי שאין לו בושת כלל, ואפילו לא לדרכי ביוש שאינן על ידי עירטול כגון הכאה ויריקה, ולכן המביישו פטור תמיד. הסברה לכך היא שכיוון שהוא אינו מתבייש ללכת ערום בין אנשים, כמו כן אינו מתבייש כאשר מכלימים אותו.

מפשט לשון הרמב"ם, משמע שהוא סובר כרש"י, שכן פטר את המבייש את הערום ולא חילק בין דרכי בושת שונים כתוספות.

השו"ע (תכ לד) פסק כלשון הרמב"ם, ומתוך כך פטר את המבייש את הערום בכל מיני דרכי ביוש. כמו כן פסק על פי הברייתא, שאם המתבייש אינו ערום לגמרי, או שהוא רק עומד להגביה בגדיו כדי לירד לנהר, חייב המביישו.

המבייש את הישן

המשנה (פו:) מחייבת את המבייש את הישֵן. בגמרא מעלה ר' אבא בר ממל את השאלה מה הדין אם בייש את הישן, ומת הישן ולא התעורר עוד לעולם. ונחלקו האמוראים בשאלה מהם צדדי הספק:

ר' זביד מסביר שהשאלה היא האם תשלומי בושת הם על הרגשת הבושה של המתבייש, או על עצם הזלזול בו, בלי קשר להרגשה שנגרמת לו. על פי הדרך הראשונה, פטור המתבייש במקרה דנן, שכן המת לא ידע מעולם שביישוהו, אך על פי השניה, יש לחייב את המבייש על עצם הזילות שיצר כלפי חבירו.

ר' פפא מבין שהשאלה היא אחרת, לכולי עלמא תשלומי הבושת הם פיצוי על הרגשת הבושה שנוצרת. השאלה היא האם יש מקום לפיצוי גם על הרגשת הבושה שנגרמת למשפחה^[25]. אם כן, חייב המבייש את הישן אף על פי שמת בסוף, אך אם הפיצוי הוא רק על הרגשת הבושה שנגרמת למתבייש עצמו, פטור המבייש את הישן אם מת לבסוף^[26].

הרמב"ם מבין שהגמרא אינה פושטת את הספק, ולכן פוסק הרמב"ם כבכל ספק, שאם תפס אין מוציאים מידו.

לעומתו, מבינים התוספות (ד"ה "ביישו" בסופו) והרא"ש (סימן ז), שמתוך הדין שעל ביוש קטן חייבים רק אם הוא מבין מספיק כדי שיתבייש, רואים שאין תשלומי בושת משום בושת המשפחה, אלא משום הבושה למתבייש עצמו, וממילא המבייש את הישן ומת, פטור.

השו"ע (תכ לה) פוסק כרמב"ם, והרמ"א מביא את שיטת התוספות והרא"ש.

בושת של חרש שוטה וקטן

בגמרא (פו:) מובאת ברייתא המבדילה בין חרש וקטן לבין שוטה:

"חרש וקטן יש להן בושת שוטה אין לו בושת"

כלומר, יש הבדל בין שוטה, שאין לו דעת כלל, ולכן הוא אינו מתבייש כי אינו מבין שהוא צריך להתבייש, לבין קטן וחרש, שיש בהם מספיק דעת בכדי להתבייש.

בצד הברייתא מובאים דברי ר' פפא המסייג את החיוב בביוש קטן לקטן כזה ש"אם מכלימים אותו הוא נכלם". רש"י מסביר שהכוונה לקטן כזה שאם מבהירים לו את הבושה שיש בסיטואציה, הרי הוא מצטער.

השו"ע (תכ לז) פוסק כדברי הברייתא בצירוף דברי ר' פפא.

בושת של עבד וגר

במשנה (פז.):

"החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולן,

רבי יהודה אומר אין לעבדים בושת"

בגמרא (פח.) מוסבר שר' יהודה לומד מהפסוק "כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו" (דברים כה יא), שיצאו מכלל נזיקין כאלה שאין בהם שם 'אחיו', וכיוון שעבד כנעני אסור לבוא בקהל, הוא אינו קרוי 'אח'. עוד מוסבר, שחכמים אינם חולקים על עצם הצורך באחווה, אלא סוברים שעבד כנעני שייך באחווה, משום שהוא חייב במצוות. ממהלך הגמרא ברור, שגר קרוי 'אח' לדעת כולם, וטעם הדבר, שגר ראוי לבוא בקהל וגם חייב במצוות.

בגמרא (פו.) מובאת ברייתא:

"נתכוון לבייש את הקטן ובייש את הגדול - נותן לגדול דמי בושתו של קטן

לבייש את העבד ובייש את בן חורין - נותן לבן חורין דמי בושתו של עבד"

מכאן משמע, שאף שיש בושת לקטן ולעבד, עדיין אין תשלומי בושתם מגיעים לבושת של גדול ובן חורין.

בשו"ע (תכ לז) פסק שיש בושת לעבדים ולגר. עוד פסק שדמי בושתם של העבדים והקטנים נמוכים מדמי הבושת המקבילים בגדול ובן חורין.

המבזה בדברים לחבירו ולתלמיד חכם

המשנה (צ.) פוסקת:

"רקק והגיע בו רוקו...נותן לו ארבע מאות זוז"

בגמרא מדייק ר' פפא מכאן, שאם הרוק פגע בבגדו, פטור מבושת. מכיוון שאין הדבר שונה מהותית מביוש בדברים, מסיק מזה ר' יוסי בר אבין, שעל ביוש בדברים פטור.

בירושלמי (פרק ח הלכה ו) נפסק שהמבייש תלמיד חכם חייב, (ומשמע אפילו בדברים, שכן אם בהכאה, אין זה שונה מכל אדם). ומסופר שריש לקיש חייב ליטרת זהב אדם שבייש את ר' יהודה בר חנינא^[27].

הרמב"ם פוסק כך להלכה, אך מוסיף שהלכה למעשה נהגו הדיינים לעשות פשרה. הרא"ש (בתשובה טו י) פוסק שלצורך זה, תלמיד חכם הוא כל שעושה פרנסתו עראי ולימודו קבע, כלומר שיש לו זמן לימוד קבוע שאינו מבטלו, אף שמשתכר כדי פרנסתו ופרנסת ביתו (ולא כדי לאצור ממון).

קנסות קבועים על מכות שונות

המשנה (צ.) מונה תשלומים קבועים הבאים על מכות מסויימות:

"התוקע לחבירו נותן לו סלע, רבי יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי - מנה.

סטרו - נותן לו מאתים זוז, לאחר ידו - נותן לו ארבע מאות זוז.

צרם באזנו, תלש בשערו, רקק והגיע בו רוקו, העביר טליתו ממנו,

פרע ראש האשה בשוק - נותן לו ארבע מאות זוז

זה הכלל הכל לפי כבודו"

בנוסף מונה הגמרא בפרק שלישי (כז:) תשלומים קבועים למכות נוספות:

"...לרכובה שלש ולבעיטה חמש ולסנוקרת שלש עשרה..."

רש"י מפרש בשני המקומות שמדובר על תשלומי בושת קבועים, שכך אמדו חכמים את מידת הבושת שיש באותן הכאות. ובכל אופן, אם ישנו צער, ריפוי או שבת, יש לשלם גם אותם בנפרד, ולאמוד אותם בדרך הרגילה בה אומדים תשלומים אלו.

הרמב"ם לעומתו, מפרש שהתשלומים האמורים כוללים גם את הדברים הנוספים על הבושת, ומשלם סכום קבוע זה בלבד, בין אם יש רק בושת ובין אם יש גם ריפוי צער ושבת.

הגמרא (צא.) שואלת מה היחס בין קביעת השיעורים הקבועים בתחילת המשנה, לבין האמירה הבאה- "הכל לפי כבודו". הגמרא מגיעה למסקנה שהשיעורים נאמרו כשיעורי מקסימום, אך לאדם עני, שבושתו פחותה, ראוי לתת פחות מסכום זה.

בפרק שלישי (כז:) מביאים התוספות (ד"ה "הרי") שתי דעות. לפי האחת, שיעורי התשלומים המובאים בגמרא ("ארכובה, בעיטה, סנוקרת...") הינם שיעורי מינימום, אך ניתן להוסיף עליהם לפי המבייש והמתבייש. לפי הדעה השניה, היא דעת ר"י, מדובר בשיעורי מקסימום, הראויים לאדם גדול, אך לפי המבייש והמתבייש ניתן לפחות משיעורים אלה. בכך משווה הר"י אך השיעורים שנאמרו בגמרא (כז:) לשיעורים שנאמרו במשנה (צ.), שכולם הם שיעורים מקסימליים.

הרמב"ם פוסק בעניין זה כר"י, ומסכם שכאשר המתבייש הוא אדם שאינו מהסס לבזות את עצמו, יש לפסוק למבייש שיעור תשלום פחות מהנקוב במשנה ובגמרא.

השו"ע (תכ מא) פסק כרמב"ם לעניין כלילת כל תשלומי הנזק בתשלומים הקצובים. בעניין זה חלק הרמ"א (שם מג), והביא את דעת רש"י, שההקצבה אינה אמורה אלא בתשלומי הבושת, ואינה כוללת את הצער, השבת והריפוי. השו"ע (שם מג) אף פסק כרמב"ם וכר"י, לגבי זה שכל ההקצבות הינן תשלומי מקסימום, שניתן לפחות מהם לפי המבייש והמתבייש.